לאט לאט הילדים יאהבו את טעם העדשים
לאט לאט הילדים יאהבו את טעם העדשים

אז מה אפשר להכין מעדשים?

בסיפור הפרטי שלנו על העדשים אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. אני מתה על מג'דרה, מכל סוג ובכל מזג אוויר. אה-מה-מה? שמתי לב, שכבר 5 שנים תמימות לא הכנתי את זה. למה? כי הילדים לא אוהבים. יום אחד, השריתי עדשים ירוקות במים בצהריים, והחלטתי שאני מכינה מג'דרה ויהי מה. לא רוצים לאכול? שלא יאכלו! לפנות ערב רוקנתי את המים מהעדשים ובישלתי אותן בסיר עם מים חדשים. לקח 20 דקות עד שהן התרככו. בינתיים, טיגנתי בצל היטב (הרי אין כמו מג'דרה עם בצל על גבול השרוף).

כשהעדשים התרככו וסיננתי מהן את המים, רחמי נכמרו על הילדים. מה הם אשמים? הרי זאת אני שנותנת להם להיות בררנים כבר שנים! חשבתי על זה 2 דקות, והחלטתי לעשות משהו אחר: שפכתי לקערה כוס סולת ומזגתי מעליה מים רותחים. ערבבתי ומעכתי עד שנוצר מעין פירה, ואז הוספתי פנימה את העדשים, הבצל, מלח, פלפל ומעט כמון. ערבבתי הכל היטב, צרתי קציצות והנחתי אותן בתבנית על נייר אפייה. משחתי את הקציצות בשמן זית עם מברשת והכנסתי לתנור. אחרי 40 דקות (כולל הפיכת הקציצות באמצע) יצאו קציצות שחומות, פריכות ובעיקר - נהדרות! אכלנו אותן עם אורז בצד וטחינה - והנה לכם כמעט מג'דרה. בהזדמנות אחרת, עשיתי קציצות עגולות אפויות מעדשים שחורות, בצל מטוגן, פירורי לחם, טחינה ואגוזי מלך קצוצים. גם הן נאכלו בשמחה. כנראה שכאשר מדובר בדברים עגולים, שחומים ופריכים - יש סיכוי גדול שילדים ישמחו בהם (:

איך מתחילים להכניס עדשים לתפריט של הילדים?

אם להיות כנה, הניסיון הזה שלי לא היה עולה יפה שנתיים-שלוש אחורה. העדשים נכנסו לשיח הביתי שלנו טיפין טיפין (זוכרים את הכתבה הראשונה "לדבר, לדבר, לדבר"?): זה התחיל במרק כתום שאני מכינה (כרישה, גזר, דלעת, תפ"א, בטטה, עדשים כתומות מעט חלב קוקוס, ציפורן, קינמון, מלח ופלפל), שהילדים כינו אותו "מרק בטטה" ושמחו לאכול. אחרי כמה פעמים שהמרק הזה נאכל בשמחה, שאלתי בתמימות - "למה אתם קוראים לזה מרק בטטה? יש בו גם דלעת, כרישה, עדשים...", ומכאן הדרך כבר היתה סלולה לכל המרכיבים הנ"ל. כל פעם קצת.

לקריאה נוספת:
להבריא את הפסטה: על ילדים, פסטה ובריאות
ממאל'ה, הכל מלא!
תזונת ילדים בשנת הלימודים

יום אחד בישלתי תפוחי אדמה בסיר אחד ועדשים אדומות בשני, ובסוף ערבבתי אותם ביחד לפירה אחיד, הוספתי כורכום, מלח ופלפל ואפיתי מעין לביבות בתנור. זה נראה כמו לביבות תפוחי אדמה, אבל זה מכיל 50% עדשים כתומות. הילדים אכלו בשמחה (שחום, פריך, פירה בפנים...). אחרי זמן ה"התרגלות" והנוכחות של העדשים בחיינו - הלכתי על ההארד קור...

מרק עדשים כתומות

את המתכון הזה הכיר לי חבר יקר, הרבה זמן לפני שהיו לי ילדים, ומאז ועד היום הוא מככב אצלנו אחת לשבוע-שבועיים, מאחר שזה המרק הכי מהיר שאני מכירה, בריא כמובן ואין בעיה להכין אותו גם כשחוזרים בשש וחצי בערב מהעבודה. אה, ו... מאז ה"היכרות" עם העדשים הכתומות - גם הילדים אוכלים אותו בלי בעיה. אז זה הולך ככה: קוצצים בצל ומטגנים אותו בשמן זית בסיר גדול. כשהוא "זהוב" - שופכים עדשים כתומות (כמה? בערך 300-400 גרם. קצת פחות מחצי אריזת ק"ג שקונים בסופר), מערבבים קצת בשמן ואז מביאים את הסיר מתחת לברז בכיור ושופכים מים (עד 2/3 מגובה הסיר בערך). נותנים ערבוב, מחזירים את הסיר לכיריים על אש יחסית גבוהה וחוזרים לבקר אותו כעבור 5-7 דקות. בביקור החוזר, קחו כף והוציאו את הקצף הלבן שמצטבר לו מעל למרק. 10 דקות לאחר מכן -סביר להניח שהעדשים כבר מתפרקות, וזה הזמן להוציא את הבלנדר מוט ולטחון את המרק. אחרי הטחינה הוסיפו כוס של אטריות קטנות למרק (דקות), כף מלח, כפית כורכום והבזק פלפל שחור. ערבבו קצת וכבו את האש. ב- 5 הדקות הבאות האטריות מתרככות במרק ומסמיכות אותו. אחר כך, אפשר בהחלט להגיש לשולחן ולקרוא לו "מרק אטריות". אחרי עוד כמה פעמים תוכלו כבר לקרוא לו מרק אטריות ועדשים ומתישהו בעתיד, האמת הטעימה תעמוד לה עירומה שם, על השולחן: מרק עדשים.

כך, לאט לאט, תוכלו להכניס את העדשים לחייכם ולחיי הילדים, ואחרי שהם יכירו אותן ואת צבעיהן וטעמיהן השונים - תוכלו בכל פעם לנסות לעשות איתן משהו אחר. בהצלחה ובתיאבון!
האמא של הסרבנים.

הערה: הכותבת אינה אשת מקצוע מוסמכת וכותבת על פי ניסיונה האישי בלבד.