מעבר מספורטאי למאמן: כמו מעבר מילד להורה

להיות שחקן זה לא דומה בכלל כמו להיות מאמן

מהו תפקיד?

לפי ההגדרה המילונית, תפקיד הוא דבר מורכב ורב מימדי: מחד, מדובר ב"משרה, עבודה - ג'וב". מצד שני, "חובה, תחום אחריות". רובד נוסף הוא תפיסת תפקיד כ"דמות ששחקן מגלם" ורובד רביעי "ייעוד או מטרה". כאשר אדם הוא בעל תפקיד הוא למעשה צריך לגלם ולהתייחס לכלל הרבדים, ובכלל זה גם "לבישת הדמות" או כניסה לתפקיד. כספורטאי, פעמים רבות, גם בשלב הבוגר, הספורטאי הוא למעשה בתפקיד "הילד": הספורטאי אומנם בעל תחומי אחריות, אך למעשה העולם המקצועי שלו, מוכתב ברובו על ידי גורמים חיצוניים: שחקן בקבוצה, מנוהל על ידי הנהלת הקבוצה, צוות מקצועי, מאמן ולעיתים גם חבריו לקבוצה והקפטן, ואילו ספורטאי יחידני אף הוא מתנהל לפי תכתיבי האיגוד הספורטיבי אליו משתייך, המאמן, ולעיתים אף ספונסרים המלווים אותו. מעבר לתפקיד מאמן, פירושו שינוי קיצוני בעמדה, מעבר ממצב בו הספורטאי מנוהל למעמד של מנהל - מעבר לתפקיד "המבוגר האחראי". זהו מעבר שאינו פשוט, ושווה כמעט במורכבותו למעבר מתפקיד הילד לתפקיד ההורה: תפקיד המאמן, במיוחד מאמן של ילדים ובני נוער, "להורות לילדים את הדרך" כדי שיהפכו לספורטאים מקצועיים בוגרים ועצמאיים. ישנם ספורטאים שבתחילת דרכם אינם "בשלים" לביצוע מעבר זה, ישנם כאלה שתפקידם כמאמנים אינו ברור להם דיו. נצביע על מספר דפוסי התנהלות המשקפים טעויות אפשרויות של מאמנים בתחילת דרכם המקצועית כמאמנים או אשר נמצאים בתהליך המעבר מתפקיד הספורטאי לתפקיד המאמן:

• מאמנים שעדיין עסוקים בעצמם כספורטאים: עלולים שלא לראות עד הסוף את טובת הילדים או צרכיהם. נקודת המבט שלהם היא עדיין של ספורטאים, קרי "ילדים בעצמם".
• מאמנים אשר רואים בתפקיד שלהם ייעוד: עד כדי כך שמעבר לתפקיד זה עסוקים בנתינה אין סופית ובכך לא מאפשרים לילדים/בני נוער להתמודד בעצמם ולהתפתח כספורטאים באופן עצמאי. מצד אחד מכתיבים את כל הכללים, התרגילים, והיעדים הספורטיביים, ומצד שני מעורבים באימון ובהצלחות/כשלונות של הספורטאי יותר מן הספורטאי עצמו. מכאן תחושת אכזבה כמעט מתמדת של המאמן.
• מאמן שאינו בוגר דיו ומכאן עשוי למשל להגיב כילד: להיעלב, לכעוס או להתרחק מן הספורטאים, כאשר דברים אינם נעשים לפי דרכו או כאשר חש שאינו מוערך מספיק.

יכולת ההתמודדות עם "כשלים" אפשריים אלה ואחרים, היא תולדה בראש ובראשונה של מודעות: שימת הילדים/ספורטאים מאומנים במרכז תוך ראיית הצרכים המיוחדים שלהם, וכאשר דברים משתבשים לבדוק באופן שקול ורציונלי את אופן ההתנהלות של המאמן. המאמן צריך לשים את הספורטאי שבו, הילד שבו, "בצד": במקום שהמאמן יחשוב על עצמו ועל מה "שעובר עליו", חשוב שיבדוק וישאל מה בהתנהלות של הספורטאי שאני מאמן מספר לי על עצמו.

לקריאה נוספת:
ספורט אתגרי לאחר גיל 40: סיכון רב לפציעות
על תפיסת הספורטאים את יעילות האימון הגופני
כאבי ברכיים בריצה: האמנם ריצה מזיקה לברכיים?
הצטרפות אל הניוזלטר של FoodsDictionary

האם כל אחד יכול להיות מאמן?

להיות מאמן מצריך ראשית הכשרה מתאימה. נציין ונאמר שיש לעיתים אי הבנה בנושא בהגדרה של מדריך לעומת מאמן. יש צורך להבין שכשמדובר בספורט העממי ולא התחרותי (כמו תחום של מחול אירובי או חדר כושר) יש רק הגדרה מבחינה חוקית למדריך. אותו מדריך חייב לעבור הכשרה מתאימה במוסד המוכר על ידי מנהל הספורט (זרוע של משרד המדע והספורט), ואילו כשמדובר בענפי הספורט התחרותיים המופיעים בחוק הספורט (ישנם עשרות רבות) אזי מדריכים רשאים להדריך מתאמנים עד גיל 16, ואילו מעבר לגיל זה עליהם לעבור קורס מאמנים, כמובן על ידי מוסד מוכר. אם כך, על מנת לאמן בוגרים בני 18 ומעלה בענפי משחקי הכדור או אולי אתלטיקה וכדומה יש צורך לעבור קורס מאמנים ורק אז ניתן לעשות זאת מבחינת החוק בישראל. ברם, מעניין לדעת שהטרימינולוגיה של מאמן בענפי הספורט העממי לא מתאימה ובכלל רלוונטית מכיוון שהיא רלוונטית רק בספורט התחרותי.

לא כל אחד יכול להיות מאמן. לאו דווקא מבחינה מקצועית אלא גם ואולי לעיתים מבחינת ההיבט האישי. מאמן מאופיין, במרבית המקרים, בתכונות אופי מתאימות ולמעשה צריך לעשות מעבר די חד מתפקיד "הילד" (בו ייתכן היה שחקן בענפי כדור או ענף ספורט אחר) לתפקיד האחראי כמאמן. אילולא כן, לא בטוח כלל ועיקר שיצליח בתפקידו. מאמן נדרש למספר תכונות אישיות חשובות ולא רק הפן המקצועי. אזי, בנקל להבחין במאמנים שהינם בעלי אינטליגנציה אישית מעולה שלא בהכרח נחשבים מהשורה הראשונה בצד המקצועי, אך מצליחים מאוד בתחום האימון ועושים חייל. מנגד, יש אנשי מקצוע מדהימים מבחינה מקצועית ונחשבים חוד החנית בתחום בו הם עוסקים, אך בשל היעדר תכונות אישיות מתאימות אינם מצליחים להתקדם בתחום האימון באופן כללי.

לסיכום

נציין, שמעבר מתפקיד "הילד' להורה" בכל הקשור לאימון אינו פשוט כל כך. יש צורך באדפטציה מתאימה והדרכה על ידי אנשי מקצוע, זאת לשם כניסה לנעליים המכובדות והגדולות של המאמן. ללא ההתאמה הרי גובר הסיכוי לכישלון בתפקיד המאמן, ומקרים לא חסר למרבה הצער.

הכותבים הם ד"ר איתי זיו (Ph.D) - עוסק מזה שנים בתחום הפעילות הגופנית, הספורט וחדרי הכושר, ודגנית גלסמן - פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוגית ספורט. אל האתר של איתי: www.itaiziv.co.il