ההתאמה בין שיטת האימון, המאמן והמתאמנים

תדמית המאמן חשובה לא פחות מהקשר עם המתאמנים

מהי תדמית המאמן?

ממחקרים שנערכו בתחום עולה שנדרשות מספר איכויות הנחוצות למאמנים מקצועיים ובהן: מקצועיות ספורטיבית, רגישות אנושית והתנהלות חיצונית - אופן וטון דיבור ועמידה והחזקת גוף - כל אלה יכולים להוות מודל לחיקוי ודוגמה אישית. כאשר מאמן או מדריך עומד במרבית הפרמטרים הללו, הרי שגדלים הסיכויים לכך שהמתאמנים שלו יתמידו בפעילות ויגיעו לפעילויות, אימונים ושיעורים בהדרכתו. כאשר ישנה התאמה מלאה בין רמת הציפיות של המאמן לבין המתאמנים נוצרת נאמנות ובהתאמה נוצרים גם הרגלים. מכאן עשויה ליווצר גם תחושת נוחות, המשקפת גם את העדר החשש מ"הלא נודע", שינויים ואפילו גיוון.

היו קשובים ותנו הזדמנות

פעמים רבות מתאמנים בשיעורים מתרגלים לקצב, למוסיקה ואפילו לטון הדיבור של המאמן. בזכות ההרגל קיימת התמדה, אולם לעיתים הוא גם עלול לגרום למצב של סטטיות או העדר התקדמות. דבר זה עשוי לקרות מאחר שהגוף מתקדם והכושר עולה, דווקא כאשר התרגילים מגוונים, בעצימות משתנה וכאשר מופעלות קבוצות שרירים שונות. ההרגל גם מקשה על יכולת ההתמודדות עם שינוי - כאשר מגיע מאמן או מדריך מחליף. בשל כך, נוכל לצפות ב"פרישה" של מתאמנים אשר עוזבים את הסטודיו עוד טרם נתנו בכלל הזדמנות למדריכים או מאמני כושר מחליפים.

לעיתים המצב הוא הפוך - המתאמנים "נותנים הזדמנות" ואילו המדריכים המחליפים אינם מסוגלים לתת את המענה המתאים לצורכי המתאמנים. למשל אם לשיעור עיצוב דינמי וקיצבי מגיע מדריך מתחום היוגה או הפילאטיס הגיוני כי אופן האימון שלו יהיה שונה ומכאן שהמתאמנים עלולים לחוות תסכול או אכזבה גם אם בפועל קיבלו מענה ספורטיבי לא פחות טוב ולעיתים יותר. אם לשיעור פילאטיס יגיע מדריך או מאמן אשר טון דיבורו תואם שיעורים קיצביים כמו טון גבוה, לעיתים דיבור חד ורפרטואר החיזוקים שלו הם מעולם הדרבון והדחיפה המילולית לעיתים האגרסיבית קדימה, יש לצפות עד מהרה ל"אחוזי נשירה".

לקריאה נוספת:
למה קשה להיות בתפקיד המתאמן?
מעבר מספורטאי למאמן: כמו מעבר מילד להורה
על תפיסת הספורטאים את יעילות האימון הגופני
להצטרפות לניוזלטר של FoodsDictionary (בחינם)

הכתיבו את הטון הנכון

לא בכדי מאמנים מנוסים מתאימים את טון ואופן הדיבור שלהם לסוגי אימונים ושיעורים שונים: בשיעורי עיצוב קצבי הטון גבוה, דבר אשר תואם את הרצון "לכווץ" את שרירי הגוף. בשיעורי פילאטיס או יוגה, טון הדיבור המתאים הוא רך יותר, דבר התואם את תחושת האורך והמתיחה אותה מצופה המתאמן לחוות. רמת טון הדיבור גורמת באופן אינטנסטינקטיבי לתנועות כיווץ (בדומה לכיווץ מ"פחד"), דבר העומד בסתירה למהות המקצועית של השיעור. דוגמה נוספת לכך הנה אימון של סוגי מתאמנים השונים לחלוטין האחד מהשני. לדוגמה, אימון קשישים מצריך התייחסות לגמרי שונה מאשר אימון בני נוער לקראת גיוס. לא מדובר במקרה זה על סוג התרגילים, העצימות ונפח האימון, אלא דווקא על טון הדיבור, רמת הדציבלים של המוסיקה, קצב השיעור (מהיר או איטי), מנחי הגוף שייתכן שהמתאמן מעדיף או אוהב יותר וכדומה. לכן, לסוגי מתאמנים מסוימים, בין אם מדובר בקבוצה ובין אם מדובר באימון אישי, יש צורך בהתאמה אישיותית של המדריך. אילולא כן, ככל הנראה, נצפה לאחוזי נשירה לא מעטים מהפעילות.

נקודה נוספת הינה מספר הגירויים פר אימון, דינמיות המאמץ (מספר התנועות המבוצעות פר דקה בתרגיל זה או אחר). ישנם הבדלים מאוד גדולים בשני משתנים אלה. לחלק מהמתאמנים שהתרגלו לאימונים שקטים ורגועים, מנח גוף באימון שעיקרו הוא שכיבה וישיבה ממש לא יתאים לביצוע אימונים בסגנון "צבאי" הכרוכים בגירויים גופניים רבים כמו ריצה וקפיצות רבות, מנחי גוף משתנים ועוד - ולכן חשובה ההתאמה בין המתאמן למאמן גם בהיבט זה.

לסיכום

בטרם מצטרפים לחוג זה או אחר, או למאמן כושר אישי, חשוב לבדוק מראש את מידת ההתאמה לאיש המקצוע. אילולא כן, קיים צפי לתסכול, חוסר הנאה ואפקטיביות של האימון שעשויים להוביל בסופו של דבר להפסקתו.

הכותבים הם דגנית גלסמן, פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוגית ספורט, וד"ר איתי זיו (Ph.D), עוסק מזה שנים בתחום הפעילות גופנית, ספורט וחדרי כושר. אל האתר של איתי: www.itaiziv.co.il