רגשי אשמה, מערכות יחסים ואכילת יתר

כולנו יודעים שאשמה הוא רגש אנושי שמופיע לעיתים קרובות, אך מה שאני הולכת להראות במאמר הבא הוא כיצד אשמה במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו גורמת לנו לאכילת יתר ועשוייה להביא לעלייה במשקל. בתור דיאטנית קלינית, אני מרצה הרבה שנים על רגשות אשמה סביב אוכל ולאחרונה אני חוקרת גם את השפעת האשמה על מערכות יחסים בכלל. אשמה היא רגש טבעי - אבל איזו השפעה יש לה על החיים שלנו?

אורנית יונה אורנית יונה, תזונאית קלינית, B.Sc, 20.04.2015

שלח לחבר הדפסה תגובות

אכילה כתוצאה מרגשי אשמה: תופעה נפוצה מאוד גם בתוך מערכות יחסים

אשמה מול האוכל

כשאנחנו מרגישים אשמה באוכל, מרגישים שלא היינו צריכים לאכול, מתחילה תחושה של "הרסתי...", אכזבה מעצמנו, ייאוש מהיכולת שלנו לעמוד במטרות שקבענו לעצמנו, ותחושות אלו לרוב מגבירות אכילה רגשית כי המחשבה שעומדת מאחוריהן היא "אם הרסתי אז עד הסוף" - מעין מנגנון של הרס עצמי וענישה, או ניצול ההזדמנות להפחתת החסך הרגשי שנגרם מהימנעות ממושכת. אני שומעת משפטים רבים כמו "אני גם ככה לא מצליחה אז מה זה כבר משנה...". העניין הוא שכשאנחנו מרגישים ככה אנחנו אוכלים הרבה יותר, הרבה מעבר לתחושת הסיפוק או השובע.

כשאנחנו מרגישים אשמה באוכל, אנחנו פחות נהנים. אנחנו גם נוטים לקחת את אותו אוכל/מתוק בצורה לא מסודרת, בעמידה, ישירות מהמקרר, מיישרים עוגות וכדומה כי אנחנו לא באמת מרשים לעצמנו להתיישב ולהינות. מצד שני, באופן הזה אין לנו שום אפשרות לחוש מסופקים וכך אנו ממשיכים עם "גניבות" והכמויות הולכות וגדלות.

לדוגמא, אם רק יכולנו להבין שבפרוסת עוגה יש קלוריות בדומה לסנדוויץ' עם אבוקדו (וגם אותם אבות מזון), היינו יכולים לקחת אותה בצלחת, לשבת, להינות מכל ביס, להרגיש הרבה יותר מסופקים ואפילו לעצור אחרי פרוסה אחת או שתיים לא כי אנחנו צריכים אלא כי "הספיק לנו". מחשבות של רגשי אשמה, בין אם הן לפני האוכל (לא כדאי שאקח, עדיף שלא) ובין אם אחרי האוכל (בסגנון "חבל שאכלתי"), גורמות לנו לאכול יותר וגם גורמות למוטיביצה נמוכה יותר לשינוי ולאכילה מאוזנת. לכן, המוטו שלי בקליניקה הוא שרגשי אשמה משמינים יותר מאוכל, בייחוד כשהם מופיעים בתדירות גבוהה.

מה אני מציעה? Mindfullness!

לזהות אותן - זיהוי מחשבות זו מיומנות חשובה ביותר. בטיפול מזהים מחשבות ורגשות בשלבים: זיהוי תחושות הרעב והשובע, זיהוי אי נוחות פיזית, זיהוי רגשות אשמה ובהמשך זיהוי רגשות אחרים המובילים לאכילה. זהו את המחשבות של "הרסתי", "זה לא יילך לי", "חבל שאכלתי", "בערב אוכל רק סלט" וכדומה, ואמרו לעצמכם - "האשמה פוגעת לי בתהליך" ושחררו אותה, אפשרו לעצמכם למידה ולא הלקאה.

השפעת האשמה במערכות יחסים

כשאנחנו מרגישים אשמה מול בן הזוג שלנו, מול הילדים שלנו או מול חברים, אנחנו ננסה להפחית את תחושת האשמה על ידי כך ש"נרצה" אותם. כלומר, נעשה פעולות שאנחנו לא רוצים לעשות עבור האחר. כך, אנו מאמינים, נרגיש פחות אשמה ונוכל לשפר את מערכת היחסים, אולם ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא רוצים כדי לרצות את האחר, זה משאיר אותנו מרוקנים ומדוכאים, כאילו שאבו מאיתנו את האנרגיה (אני לא מדברת על עשייה מתוך רצון חופשי ונתינה שנותנים תחושה טובה, אלא עשייה ממקום של קורבנות, חובה ואשמה).

לקריאה נוספת:
השפעת התזונה על מצב הרוח שלנו
איך להתייחס לעצמך ביום של דימוי גוף רע?
לאכול מתוקים וגם לרדת במשקל?

אם אנחנו מרצים על בסיס קבוע, סביר להניח שנרגיש ריקנות, תסכול ודיכאון לאורך זמן. איך זה משפיע על האכילה? זה פשוט. אוכל מרגיע. בכל פעם שעולה תחושה לא נעימה בגוף (לרוב איננו מודעים אליה אפילו), אנחנו באופן אוטומטי מחפשים הרגעה. לפעמים אנחנו לא מבינים מה קרה ואנחנו כבר פתחנו את דלת המקרר, הדלקנו סיגריה או התחלנו לקסוס אצבעות - פעולות שבאות לטשטש את התחושה הלא נעימה ואת המחשבות שלנו. אוכל הוא הדבר הזמין והנגיש ביותר, ולכן רבים כל כך פונים לאוכל כהרגעה. הערה: הרבה פעמים האכילה הרגשית מגיעה כשאנחנו גם רעבים, ולכן חשוב כשלב ראשון לזהות מתי אני רעבה ומתי לא, ובמידה ואני גם מדוכדכת או מתוסכלת וגם רעבה, פשוט לשבת ולאכול מסודר, לרוב גם התחושות יחלפו.

ובחזרה לאשמה: אשמה מביאה לריצוי שמביא לריקנות שאנו מנסים למלא באמצעות אוכל, והתוצאה היא עלייה במשקל.

מה עושים?

לרוב יהיה לנו מאוד קשה לסלוח לעצמנו, ולכן ההמלצה היא פשוט לזהות את האשמה, להבין שהנטייה שלנו היא לרצות את האחר, לעצור ולהפסיק את פעולות הריצוי. כלומר, לא לעשות פעולות שאנחנו לא באמת רוצים לעשות, להקשיב לקול הפנימי שלנו שאומר לנו מה נכון לנו, מה יעשה לנו טוב באמת ולשמור על עצמנו. הריצוי לא באמת מתקן את מערכת היחסים אלא פוגע במערכת היחסים, בנו ובאחר. לכן, חשוב לא להיות בעמדה מרצה גם אם אנו חשים אשמה.

ומה לגבי להפעיל אשמה על האחר?

במערכות יחסים יש הרבה משחקי שליטה בין אם אנו מודעים להם ובין אם לא. מה אתם עושים כשאתם מבקשים מבן הזוג שינהג בצורה מסוימת או יעשה משהו עבורכם ואתם נתקלים בסירוב? פעמים רבות כשאנו נתקלים בסירוב נחוש אכזבה. את האכזבה הזאת נדאג להראות לאחר כך שהוא ירגיש אשם, שיבין שהוא לא בסדר ועל ידי כך אנו מפעילים עליו רגשי אשמה. לפעמים נשאל שאלות כמו "למה אתה מתנהג אליי ככה" וננסה להעצים את האשמה אצלו/ה.

למה אנחנו מפעילים אשמה על האחר?

לרוב ככלי לחנך אותו (ובמילים פחות עדינות ככלי לשליטה באחר), כדי שבפעם הבאה הוא יספק את צרכינו מהר יותר, טוב יותר ובלי שאלות. אנו לא מודעים לכך בזמן אמת, אלא פועלים בצורה אוטומטית.

למה זה בעייתי?

כי כשאנחנו מפעילים אשמה על האחר אנחנו גורמים לו להרגיש שהוא צריך לרצות אותנו, הוא בעצמו יתחיל לבצע פעולות שהוא לא רוצה רק כדי להפחית לעצמו את תחושת האשמה. כך נקבל פרטנר (ילד, חבר, בת זוג...) שמרגיש מרוקן, מדוכא, שלא פועל איתנו מתוך אנרגיה אלא מתוך תחושת חובה ורגשי אשמה.

למה זה קשור לאוכל?

כשאנחנו רגילים להפעיל שליטה על האחר, תחושות כמו אכזבה, תסכול ולעיתים גם תוקפנות גוברים אצלנו. גם תחושת הריקנות של האחר עשויה להעלות אצלנו תחושות גוברות של חוסר סיפוק מהתקשורת איתו/ה, ורצון לחפש הרגעה באוכל כשהגוף שלנו אינו רעב.

מה עושים?

מזהים את האכזבה ובוחרים לא להפעיל אשמה על האחר אלא לשמור עליו. ובמילים פשוטות - לקבל באהבה את ה"לא" של האחר מתוך כבוד ולבחור את הפעולות שלנו מתוך לקיחת אחריות על עצמנו. גם הביקורתיות הרבה שיש לנו כלפי עצמנו או כלפי הסובבים אותנו עשויה להוביל לאפקט דומה. אז לסיכום, שימו לב לתחושות האשמה העולות בכם ובקרובים אליכם ופעלו כדי להפחית אותן. כשהתקשורת שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו תהיה מכבדת - האכילה הרגשית תפחת.

אשמח מאוד לתגובות! למי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא: ירידה במשקל ללא דיאטה בשיטת "דעת הגוף" המשלבת מיינפולנס והתבוננות על חלקים התנהגותיים ורגשיים באכילה - מוזמן להרשם בלינק הבא ולקבל מדריך וסדרת סרטונים בנושא. שלכם, אורנית יונה, דיאטנית קלינית ומנהלת מרכז "דעת הגוף" להרזיה ללא דיאטה וטיפול בהפרעות אכילה.