השמנת ילדים: סטיגמות ודעות קדומות פוגעות

ילדים בעלי עודף משקל סובלים חברתית ואנחנו צריכים למנוע זאת

למה בעצם קורה שילדים בעלי משקל יתר סובלים כל כך חברתית?

למעשה, נעשה מבחינה חברתית הליך של האשמת הילד השמן במצבו ומחשבה שההשמנה נגרמת על ידי גורמים שהם בשליטה, כמו תזונה ופעילות גופנית. התחושה היא שהוא ומשפחתו הקרובה האחראים הבלעדיים להשמנה, ואם רק ייעשה "מאמץ" קטן - מיד הגלגל יתהפך. בניגוד למחלות אחרות בהן מתגלה החולה כקורבן ויש כלפיו תחושות של אמפתיה, הזדהות ורצון לעזור, במצב של השמנה קיימת האשמה, כעס ונטילת אחריות בלעדית על החולה. הסטראוטיפים השליליים מובילים לדעות קדומות אשר באות לידי ביטוי בכמה אופנים, לדוגמא: הערות מילוליות, בריונות פיזית ותוקפנות, מה שמוביל לאפליה סמויה וגלויה.

מחקרים מראים שעמדות שליליות כלפי ילדים הסובלים מהשמנה ברמה כזו או אחרת, מתחילות כבר בגן בגילאי 3-5. ילדים שאינם בעודף משקל מעידים על מחשבות שילדים שמנים הם טיפשים, מכוערים, אומללים, עצלנים ושיש להם מעט חברים. כאשר הילדים גדלים ומגיעים לבתי הספר היסודיים, בתי הספר משמשים כמקום פגיע במיוחד לילדים עם בעיית השמנה כיוון שהילדים מבלים שם שעות רבות  והעמדות השליליות רק הולכות וגוברות.

ישנם מקרים רבים בהם ילדים אלה סובלים מנידוי חברתי, הצקות וההתנהגות כלפיהם עלולה לפגוע באופן פסיכולוגי ולהגביר את הסבירות לדיכאון, חרדה, דימוי עצמי נמוך ודימוי גוף נמוך. בנוסף, נמצא שבני נוער שחוו התעללות על רקע משקלם פעמיים או שלוש, נוטים לעסוק במחשבות והתנהגויות אובדניות יותר מילדים שסובלים מעודף משקל שאינם היו מושא להתעללות.

האם משקל היתר הוא זה שלמעשה פוגע בילד?

מחקרים מראים שהבעיה חמורה עד כדי כך, שהיום ניתן לחזות קורבן התעללות עתידי רק לפי משקל הילד, ושמה שפוגע באופן נפשי ופיזי הוא לא משקל העודף, אלא הסטיגמות שאנשים אלו חווים - הן אלו שבעצם מגבירות את הסבירות שלהם להתעסק בהתנהגויות לא בריאות כמו אכילת יתר ורמות נמוכות של פעילות גופנית, מה שכמובן עלול לגרום להמשך עלייה במשקל.

במחקר שיצא לא מזמן באוניברסיטת ניוקאסל שבאוסטרליה, נמצא כי לחלק ניכר מהמורים לחינוך גופני יש דעה קדומה חזקה לגבי ילדים שמנים. המורים מצפים מהילד השמן להיות לא מוצלח, גם בדברים שלא קשורים לפעילות גופנית, מצפים שייכשלו חברתית וקוגניטיבית. הם מאמינים שהשמנת יתר זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לילד. כשהמורה לחינוך גופני לא מאמין בילד - מה הילד מרגיש? איך הדעות והמחשבות של המורה באות לידי ביטוי? בחלוקה לקבוצות? בבחירת תפקידי משחק שונים? ביחסו כלפי התלמיד?

לקריאה נוספת:
גן מקדם בריאות: הפיכת גן הילדים לבריא יותר
רוצים שהילדים שלכם יהיו תלמידים טובים יותר?
השמנת ילדים: העתיד הרזה לא נראה באופק
הצטרפות אל הניוזלטר של FoodsDictionary

האם הביקורת והשיפוטיות היא זו שתוביל לשינוי?

הדעה הרווחת היא שהסטיגמה שיש על אנשים שמנים מוצדקת ויש סיכוי שבעקבותיה אנשים אלו ישנו את התנהגותם והתנהלותם, ויאמצו התנהגויות בריאות כמו שינוי התזונה ופעילות גופנית. רק שמחקרים מראים שההיפך הגמור הוא הנכון! תיוג ילדים בגלל עודף משקלם אינו מהווה כלי לשירות בריאות הציבור. התיוג אינו מעודד ירידה במשקל או תורם לחיזוק הבריאות, אלא משפיע באופן שלילי על הבריאות הפיזית והנפשית של הילד השמן ועלול לחזק את הילדים השמנים להמשיך להיות שמנים ואף לעודד התנהגויות לא בריאות, דבר אשר גורם לפערים בבריאות הציבור ופערים חברתיים.

לסיכום

גם במערכת החינוך בישראל ישנם עדיין ליקויים בנושא. ישנם מדדים מאוד מדויקים והישגיים בחינוך הגופני, ואם התלמיד לא עומד בקריטריונים - הציון בהתאם, מבלי להתייחס באופן אינדווידואלי, לילדים שלהם באופן אובייקטיבי קשה יותר. לדוגמא, בכדי לעבור בחינת בגרות בהתעמלות לבנות צריך לבצע תרגילים שלנערה בעלת עודף משקל אין הרבה סיכוי שתצליח לבצע, ובמקום לעשות אדפטציה ולתת למי שקשה לה יותר לעשות דברים אחרים בהתאם ליכולותיה ומגבלותיה, היא מחויבת ל"תרגיל" של משרד החינוך, מה שאומר שמראש היא נועדה לכישלון.

כמו שיש לילדים עם דיסלקציה הקלות במבחנים, הציונים בבית הספר לילדים עם מוגבלות כזו או אחרת צריכים להיות מבוססים על פי השינוי וההתקדמות שחלו בתלמיד באופן יחסי לעצמו ולא בהשוואה לאחרים! פקטורים כמו מאמץ, התמדה ופעילות בשעות הפנאי, הם אלא שצריכים גם להילקח בחשבון ולא רק להתבסס על הישגים. לבתי הספר יש את הכוח וההזדמנות לתת תקווה, לחזק, לעודד ולהשפיע על הילד השמן, ולהניע אותו לפעולה תוך מתן תשומת לב גם לחלק החברתי, הרי ידוע שבגילאי היסודי ישנו משקל חברתי גבוה לטובים בספורט - במקרים רבים בזכות הספורט הם נחשבים למקובלים.

עם זאת, חשוב לציין שיש מורים רבים אשר פועלים ביוזמתם ומעודדים לפעילות גופנית בשעות הפנאי, כמו לדוגמא להביא מכתב ממאמן הכושר שהילד פעיל מזכה בבונוס בציון בתעודה ועוד יוזמות כאלו ואחרות. כן ירבו וכל הכבוד, רק שזה צריך להיות חלק ממערכת החינוך (חינוך לסובלנות, עזרה, תמיכה והכלה) ולא יוזמה של מורה בודד. בתופעת ההשמנה צריך להילחם בדרך של מניעה ולא בדרך של האשמה, ביקורתיות ושיפוטיות. על הציבור בכלל להיות מודע להשלכות של סטיגמות ודעות קדומות על אנשים שמנים באופן כללי ועל ילדים בפרט. יש למצוא את הדרך כיצד לעזור לאותם ילדים בהתמודדות עם ההשמנה בהיבט הבריאותי, החברתי והפסיכולוגי. אם הציבור יבין שהטחת האשמה בלעדית על "חולה" אינה מקדמת אלא גורמת לחיזוק התנהגויות לא בריאות, אזי ההתנהגות כלפי ילדים הסובלים מהשמנה תשתנה, מה שייתן להם סיכוי רב יותר להשתלב חברתית ואף לעזור בתהליך ההבראה.

הכותבת היא קרן שכטר (B.Ed.‎), מאמנת כושר אישית וקבוצתית ורכזת מדריכי הכושר של "המרכזים לטיפול בילדים עם עודף משקל" במכבי שירותי בריאות.