על דחיינות ואכילה רגשית

חשק עז להתנפל על עוגה מושחתת

קצת על ליבי ועל אכילה רגשית

ליבי אוכלת את 6 הארוחות הקבועות שלה ובזמנים קבועים למדי, וכמו כן גם בין הארוחות המסודרות שלה ובכל הזדמנות שנקראת בדרכה כמו קפה ועוגה שמגיעה ע"י הקפה, אחרי שיחה טעונה עם הבוסית, אחרי שיחה לא טעונה עם הבוסית, כשהיא נכנסת לאוטו וכשהיא יוצאת מהאוטו, כשהיא נכנסת לישיבה וכשהיא יוצאת מישיבה וגם בישיבה עצמה, כשהיא מול מחשב, כשהיא מול מראה, כשהיא מול ההורסקופ השבועי בעיתון של יום שישי... בכל מיני רגעים קטנים ו"קריטיים" של החיים - היא אוכלת מתוק, חמוץ, חריף, חם, קר... בתוך ארוחות, ע"י ארוחות, בין ארוחות...

ליבי היא סטודנטית והדחיינות שלה מתבטאת כמעט בכל תחום בחייה: היא דוחה את רוב המטלות שלה (במיוחד את הפחות נעימות) עד הקצה ועוד קצת... העבודות שלה באוניברסיטה מוגשות בדקה האחרונה ולעיתים היא נאלצה לחזור על קורס כי לא עמדה בלוחות הזמנים, למבחנים היא יושבת ללמוד יום-יומיים לפני הבחינה - לא משנה מה היקף החומר לבחינה. המקרר בביתה ריק ואת הקניות היא עושה בסופר הפתוח 24/7. האכילה של ליבי כוללת שילובים ייחודיים: כוס יין לבן מצונן וביסקוויטים זה שילוב מנצח מבחינתה. שאלתי אותה אם השילובים המיוחדים שהיא עושה טעימים לה והיא ענתה: "איפה זה כתוב שזה צריך להיות טעים? זה צריך להיות אכיל, זמין ובעיקר מסיח את הדעת...".

אכילה רגשית הינה אכילה שנובעת מתוך הרגש/מצוקה רגשית שלנו ולא מתוך רעב פיזיולוגי, והיא נועדה לספק את הצרכים הרגשיים שלנו ולא את הצרכים הפיזיולוגיים. אם לדוגמא בתום ארוחה משביעה אנו נתקלים בפוסט/הודעה שנשלחה אלינו ושגורמת לנו לטלטלה רגשית, היא תגרום לאכלן הרגשי לחפש ולמצוא שוקולד או כל אוכל מנחם אחר. למה? כי הרגש מציף אותנו. כשהרגש מציף אותנו אנו רוצים להרגיע את עצמנו ומי שיעשה את זה הכי טוב זה האוכל המנחם, כי ככה התרגלנו ואנחנו לא יודעים אחרת. מדובר במצבים רגשיים בהם אנחנו אוכלים בגלל שאנו כועסים, עצובים, נעלבים, מאוכזבים, משועממים, מתוחים, דחויים או עלובים. האכילה הופכת לסוג של התמודדות עם שלל הרגשות הללו, היא מטשטשת אותם ויוצרת דרך עוקפת שנדמית כפתרון זמין ומהר מאוד הופכת לבעיה בפני עצמה. האכילה הרגשית מאפשרת לנו לדחות את ההתמודדות עם שלל הרגשות באמצעות אכילה. אנו ממסכים את הרגש ודוחים את ההתמודדות עם הכאב וגורמי הכאב.

ומהי הדחיינות?

דחיינות זה מושג שעלה בשנים האחרונות לכותרות, אבל הוא עתיק יומין ומשחר ההיסטוריה דובר בו  ואמר כבר הלל הזקן (30 לפנה"ס): "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי?". דחיינות מוגדרת כנטייה לדחות למועד מאוחר יותר ללא הצדקה! זו היא צורת התנהגות המאופיינת בדחיית מטלות לדקה האחרונה ולסיים אותן (בלי אוויר אומנם), בקושי גדול בזמן, או לא! אחת הסברות היא שדחיינות מופיעה כאשר קיימת משימה גדולה או מאוד מורכבת ואין לי סבלנות או שאין בי אמונה לגבי המסוגלות שלי לעשות אותה, וההעדפה היא כמובן לדחות אותה כמה שיותר רחוק...! חלק מהדחיינים הם יצורים אופטימיים הבטוחים ביכולתם לבצע משימה מדויקת ובפרקי הזמן הנדרשים, בשלב מסוים ככל שהזמן חולף נעלמת לאופטימי תחושת החופש והוא מתמלא בתחושת לחץ להספיק.

אנו רואים שגם בדחיינות וגם באכילה רגשית מתקיימים מצבי מתח וחרדה. בדחיינות הם נוצרים בגלל לחץ הזמן שנוצר עקב הדחייה ולוחות הזמנים הצפופים, ובאכילה הרגשית הם נוצרים בגלל שלל הרגשות המובילים לאכילה. חלק מהדחיינים דוחים את המשימה מלכתחילה בתחושה שהמשימה גדולה עליהם, חלק עומדים במתח מול המשימה, דוחים אותה ועושים אותה רק כשהזמן אוזל, חלק בטוחים שאין להם בעיה ואז רק בדקה ה- 90 מגלים שהם לא מספיקים לעשות אותה. בכל המקרים הסברה היא שבבסיס הדחיינות קיימים רגשות: חרדה ולחץ במינונים שונים. באופן כללי קיימות גם מטלות/משימות חובה שיש לנו (הקהל הרחב, לאו דווקא הדחיינים) נטייה לדחות עד הדקה האחרונה. לדוגמא, תשלומי מיסים והתור הארוך המשתרך ביום האחרון לתשלום המע"מ והמס הכנסה מעיד על כך. גם בדחיינות וגם באכילה רגשית אנו מוצאים ביטוי למאפיינים אישיים דומים למדי. אותם מאפיינים מיצרים את "ההזדמנויות" לאכילה או לדחייה, ולאורך השנים המאפיינים הללו מתקבעים. חלק מהמאפיינים מובאים בהמשך.

היכנסו בנוסף:
חוסר הוודאות הוא הדבר הוודאי ביותר
פחד מאוכל: איך אוכלים את זה ומה עושים עם זה?
לאכול או לא לאכול? זאת השאלה!
הצטרפות אל הניוזלטר של FoodsDictionary (בחינם)

מושלמות או פרפקציוניזם

הצורך בלעשות מושלם, לעבוד מושלם, להיות מושלם! אחד ממאפייני הדחיינות הינו להיות/לעשות מושלם! הצורך הזה גורם לעיתים לדברים להיות בלתי אפשריים ובלתי מושגים. כדי להיות מושלם בעבודה לדוגמא צריך להשקיע הרבה שעות, להשתלט על הרבה תחומי ידע, להקפיד על קשרים טובים עם כולם, לחשוב על הכל, להתייחס להכל ובנוסף יש גם כל שאר מטלות החיים. הדרישה הפנימית למושלמות יוצרת לחץ רגשי שגורם למחשבה שאין אפילו טעם לנסות לעשות דברים מושלם... זה לא יקרה! וזה גורם לעזוב, להניח, להזניח... לדחות!

גם באכילה רגשית אנו מוצאים את הדרישה הפנימית למושלמות. מדובר באנשים שמתכננים את האכילה היומית שלהם מראש (לדוגמא, הדיאטה שעל המקרר...) שחייבים שהאכילה שלהם תהיה מדויקת ומושלמת בדיוק כפי שתכננו מראש, כאשר לעיתים המציאות מכתיבה שינויים, נוצר מתח גבוה, מתעורר לחץ רגשי, והוא מביא לאכילה של מזונות שלא היו בתוכנית מלכתחילה וגם בתדירות שונה מזו שתוכננה. כך נוצר לו "יום מועד לפורענות". מבחינת "האכלן הרגשי" מדובר ביום אבוד! הוא ימשיך לחיות אותו באכילה בלתי מבוקרת ובאמונה פנימית ש"מחר הוא יום חדש והוא יביא איתו את השלמות הנדרשת". גם אצל "האכלן רגשי" וגם אצל הדחיין מדובר באנשים המציבים סטנדרטים גבוהים וציפייה בלתי מתפשרת (ולעיתים גם לא מציאותית), והם אלו שמייצרים רמה גבוהה של הימנעות וחרדה. אמנם מעולם הם לא נדרשו למושלמות והקפדה טוטלית, אבל זו הנטייה הפנימית של "האכלן הרגשי" וגם של הדחיין. הצבת סטנדרטים גבוהים והציפייה הבלתי מתפשרת הן שמייצרות רמה גבוהה של הימנעות וחרדה, והן שמביאות לאכילה רגשית ולדחיינות.

אי ודאות

אנשים שונים במצבים שונים מגיבים לאי ודאות בצורה שונה. יש כאלה שאי ודאות מייצרת אצלם תחושת איום/פחד/קיפאון או עשיית יתר/הססנות וספקנות. מול קבוצה זו יש את האנשים שאי הוודאות דווקא מעוררת בהם סקרנות ויצירתיות. לאנשי הקבוצה הראשונה, בימים בהם מתקיימות משימות או מצבים לא ברורים כגון: סדר יום שמשתנה, מטלות שנקבעות מלמעלה ומשתנות תדיר, חוסר תקשורת מול מנהלים, עמיתים או בני משפחה, יש סיכוי יותר מסביר לחוסר שקט פנימי אשר עלול להוביל לאכילה רגשית ולדחיינות.

תסכול (בן דודה של אי הודאות)

התסכול הינה תחושה שמגיעה במצב בו יש רצון, צורך, דחף או משאלה פנימית שלא התממשה ואליה מתלווה מצב רגשי לא נוח כתוצאה מכך. ההנחה היא שהתסכול נובע מתוך רצון לעקוף את החסימה שנוצרה או להתגבר עליה. במקרים מסוימים יש גם התנהגות תוקפנית, לעיתים גם חוסר הבנה של מטרות משימה או מצבים בהם לא ברורה החשיבות/הכדאיות של המשימה, או לחילופין מצבים בהם אנו נדרשים לעשות משימות שנתפסות בעינינו כ"מיותרות ולא נחוצות", הינם מצבים מתסכלים והתסכול הוא דלק 95 אוקטן לדחיין וגם לאכלן הרגשי.

אז מה עושים? פתרונות...

• להשתמש ב"סליחה עצמית": לסלוח לעצמנו גם אם לא עמדנו בכל היעדים והתוכניות שהצבנו לעצמנו. גם עשיית חלק מהיעדים זה בסדר, גם אם אכלנו רק 4 מתוך 6 הארוחות שתכננו זה בסדר.
• לראות את חצי הכוס המלאה: לבחור לראות  את הדברים שהצלחנו שביצענו ושעבדו לנו טוב.
• לוותר על הלקאה עצמית: הלקאה עצמית זה "גול עצמי" מתוחכם וכואב, ובעיקר מיותר!
• להכיר את המונח "חמלה עצמית - Self Compassion" ולהשתמש בו: חמלה עצמית היא חמלה המופנית כלפי עצמנו, עד כמה אנחנו סובלניים כלפי צדדים "בעיתיים" באישיות שלנו, האם כשדברים אינם מתנהלים נכון אנו רואים זאת כחלק ממארג החיים? בתקופות מצוקה עד כמה אנחנו ידידותיים לעצמנו? לשאול ולענות בכנות ובחמלה.
• דיבור עצמי חיובי: לדבר אל עצמי בחיוב ובאהבה, הדיבור העצמי מדבק ולאט לאט אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מדברים.
• קבלה עצמית: מושג עצום שההגדרה המדויקת ביותר (להבנתי) נמצאת בציטוט של ימימה אביטל ז"ל (מורתי בעבר): קבלת הטוב והעומס המיותר שבנו!

הכותבת היא גל כהן לס, דיאטנית קלינית.
אל האתר של גל: www.briutop.co.il