מאז שאני זוכרת את עצמי היה מאבק על דיאטות סביבי. בין שאמא שלי החביאה ממני ממתקים או נזפה בי שאני אוכלת יותר מדי, ובין שאני עצמי ביליתי חלק נכבד משעות הערות שלי בזלילה ובמחשבות על דיאטות. מאז שאני זוכרת את עצמי היו שתי הילות: הילה השבעה שנשבעת בכל היקר לה שהיא מתחילה דיאטה ביום ראשון, והילה הרעבה שזורקת, דוחה, בועטת בכל מחשבה על דיאטה, וטורפת באיבוד עשתונות עד כדי קבס.
תמיד הייתה בסביבה איזו "נשמה טובה" שחשבה שלא ידעתי שקיימת האפשרות לעשות דיאטה... החל מאמא שלי, עובר דרך אחיותיי, בעלי לשעבר, אמא של בעלי לשעבר, כל החברות, הבוסים... תמיד היה מי שאמר לי "הילה, את כל כך יפה. לא חבל? דיאטות זה לא בשמיים...". תמיד היה מי שהמליץ לי על דיאטות כאלו ואחרות. תמיד היה סביבי מישהו שטרח ליידע אותי ולספר לי איך הבת של השכנה עשתה דיאטה והיא כל כך מאושרת... תמיד היה הרופא שהפחיד אותי ואיים עלי בנושא הנזקים שהשומן המיותר מסב לגופי (לחץ דם גבוה, רמות סוכר מטורפות, כולסטרול ועוד כיוצא באלה מרעין בישין).
שומן הוא כמו שכבת מגן. אומרים שהשמנה היא בעיה פסיכולוגית. ששומן הוא סוג של התגוננות נפשית. שלהיות שמן זאת בחירה בלתי מודעת. בחירה בלתי מודעת? דבר והיפוכו. כך גם ההגנה שבלהיות שמנה. מצד אחד שום דבר לא יכול היה לנגוע בי מבפנים באמת, מצד שני להיות שמנה חשף אותי לכל כך הרבה התקפות. גם של הסביבה שלי וגם של עצמי. לכולם היה מה להגיד בנושא הילה והשמנה. כעסתי על עצמי. שנאתי את עצמי. לא הצלחתי להבין למה אני מעוללת לעצמי ולגופי נזקים כאלה.
ניסיתי כל דיאטה אפשרית, מהדיאטות המתונות והשקולות ועד דיאטות ההרעבה הקיצוניות ביותר. חוץ מקיצור קיבה ומלתעות ניסיתי באמת הכל, כולל שעות של הלקאה עצמית מכל הסוגים והמינים. ובסופו של דבר נשארתי שמנה, אוהבת ממתקים וזללנית.
יום אחד, נפלה לי התובנה: הקץ לדיאטות!!! דיאטה היא משטר עונשין. אני מי שאני. כולל השומן והזללנות שלי. החלטתי שאני לא עולה על המשקל יותר. החלטתי שאני לא מקשיבה לעצות של איש. אני מי שאני. הכרזתי מעל כל במה אפשרית: "דיאטה על גופתי המתה".
לימים פגשתי את שלומית. שלומית היא דיאטנית במקצועה ואני נשלחתי אליה ע"י רופא המשפחה שלי כיוון שרמות הסוכר והכולסטרול שלי איימו להרוג אותי.
אין כמו פחד מוות להצלת חיים... שלומית היא אישה שמנמנה ומתוקה עם חיוך רך וגומת חן בלחי הימנית של פניה העגלגלות. מיד עם כניסתי לקליניקה שלה היא הבטיחה לי שאנחנו לא נעשה דיאטה. גם היא נגד דיאטות. גם היא מסתכלת בעיין רעה על התפקיד של משטר ושיטור. משטרת אי האכילה אינה מתאימה לה.
לאחר שיחה נעימה ומשעשעת סיכמנו שאבוא לבקר אותה פעם בחודש בלבד. שהשקילה (ההכרחית) תתבצע כשאני עומדת עם הגב לתוצאה. ועוד סיכמנו על שני עקרונות בלבד!!!
העיקרון הראשון - לא לאכול דברים קטנים. לא בוטנים, לא זיתים, לא צימוקים, לא גרעינים, לא ענבים, לא דובדבנים. נשמע מופרך? תחשבו על זה רגע... העיקרון השני - אני קונה מחברת חגיגית וגדולה ורושמת בה כל מה שאני אוכלת. באדיקות. אני מביאה לשלומית את המחברת בכל פגישה ושלומית הבטיחה לקרוא בתשומת לב את כל מה שכתבתי. וזהו!!! ה"לא דיאטה" הזאת עבדה פלאים. נכון, זה לקח למעלה משנתיים והיום אני מרגישה קלה, חופשייה ומאושרת.
ואם תשאלו איך אני יודעת כמה אני שוקלת אם בכל שקילה אני עומדת עם הגב לתוצאה, אגלה לכם ששלומית חושבת שכדאי מאד שאעצור במשקל הנוכחי שלי ולכן המשקל עלה לדיון. ולעצם העניין, נראה. אני פשוט לא חושבת יותר על מה שאני אוכלת או לא אוכלת! אני לא בדיאטה! מה שיהיה יהיה.
|