הקשר בין מצבי הרוח לנפיחות בבטן

כלל ראשון: להכיר בקשר בין גוף ונפש...

הדיאלוג הבא התרחש בקליניקה של הפסיכולוגית ג'ויס:

כריס: "החופשה שלנו לא הייתה מוצלחת במיוחד, בגלל הסירה החדשה שלא הצלחתי להתניע.  אח"כ עבר עליי לילה נורא: ישנתי כשעה, ואז התעוררתי בכאבים נוראים. כל הבטן שלי הייתה נפוחה בצורה מפלצתית. היה לי שלשול נורא ופיצוצים של גזים בבטן שנמשכו שעות. הכאב היה זוועתי. אפילו אחרי שהשתלטתי על הכאבים בעזרת תרופות, לא יכולתי להירדם כל הלילה, והשלשול עדיין נמשך."

ג'ויס: "האם ביום שלפני הלילה הנורא הזה התרחש עוד משהו מיוחד?"

כריס: "כל היום נאבקתי עם הסירה. אשתי העירה שאנחנו זקוקים לגבר שיעזור לנו. הרגשתי כאילו סירסו אותי. ובנוסף, היא המשיכה לדבר על רצונה בילד שלישי. אני עדיין מרגיש מאוים על ידי הרעיון הזה, לא מסוגל להתמודד עם זה."

ג'ויס: "נראה שלא עיכלת כראוי את ההערות של אשתך באותו לילה. אתה חושב שגופך, במקום נפשך, הגיב לכל מה שקרה לך במשך היום?"

כריס: "אולי ניסיתי לעשות לה ילד...? ההתנפחות המפלצתית הזאת, דומה ללידה..."

עד כאן הציטוט הלקוח מספרה של ג'ויס מקדוגל "תיאטרוני הגוף", עמ' 66-67. ג'ויס היא פסיכולוגית העובדת באסכולת הפסיכואנליזה, והיא מנתחת מצבים גופניים כפועל יוצא ממצבים נפשיים סבוכים. גם פרויד ויונג, פסיכולוגים דגולים, טענו לקשר בלתי מילולי שקיים בין הנפש לגוף. בכתבה זו אנסה לתת הסבר לתופעה זו המכונה "פסיכוסומטיה", כלומר ביטוי מכאובי הנפש באמצעות הגוף.

אילו מחלות נכללות תחת הכותרת הזו?

בעיקר מדובר על מחלות כרוניות, כגון יתר לחץ דם, אסטמה, מחלות עור, מיגרנות, תסמונת המעי הרגיז וכן מחלות מעי דלקתיות (קרוהן, קוליטיס כיבית) ועוד.

האם זה אומר שהמחלה אינה אמיתית אלא מדומיינת על ידך?

ממש לא! המחלה אמיתית לחלוטין, הבדיקות שעברת והוכיחו את נוכחות המחלה בגופך אמיתיות, והתרופות שעליך ליטול עושות את העבודה שלהן. גם השינויים בתזונה ובפעילות הגופנית שלקחת על עצמך יכולות לעזור במידה רבה מאוד, שלא יהיה בכך ספק.

אז מה זה אומר מבחינתך? בעיניי זה אומר דבר אחד ומשמעותי: אדם הוא ייצור מורכב, ובטיפול בו יש לקחת בחשבון את כל ההיבטים של בריאותו הפיזית והנפשית. נבדוק זאת ביחד: מכירים בסביבה שלכם אנשים שלקו במחלה כלשהי לאחר אירוע טראומתי בחייהם? כמו למשל, אצל דוד מירושלים, שהסכרת שלו התפרצה חודשים ספורים לאחר מות אביו. כמו אצל רחל מת"א, שמחלת הקרוהן שלה אובחנה בשיא הלחץ של המבחנים באוניברסיטה. כמו אצל מרים מראש העין, שכל פעם שהבוס שלה "משגע" אותה, היא נכנסת להתקף הקוליטיס. ואולי ביליתם את שנות ילדותכם עם סבתא שכל פעם שלא אכלתם את מה שהיא בישלה, לחץ הדם שלה היה עולה (וכך מצאתם את עצמכם אחראים לבריאותה הרופפת)?

מהם דרכי ההתמודדות עם המצב?

אם התחברתם לדברים אלה, אנו יכולים לנסות ולבנות דרכי התמודדות עם המצב. איך אני יודעת שאפשר להתמודד? כי הייתי שם בעצמי - סבלתי מאלרגיה נשימתית הרבה שנים, אלרגיה שהפסיקה ביום שפתרתי את בעיות הנישואין הכושלים שלי. בעבודתי אני זוכה להנחות אנשים נפלאים שעושים את המהפך בחייהם, לוקחים אחריות מלאה על בריאותם ולומדים לנטרל את השפעת הסטרס על מחלתם. כמו למשל, אינה מאשדוד, שסבלה מקוליטיס כיבית הרבה שנים, עד שעברה תהליך במהלכו למדה לשחרר את הנקודות "המכאיבות" והמלחיצות מבחינתה, וכך לנטרל את השפעת הסטרס על הבריאות. היא כל כך הצליחה בזה, שאפילו את המבצע "עמוד ענן" עברה ללא התפרצות המחלה (תזכורת - גרה באשדוד!). היא לומדת כיום לימודי פסיכולוגיה ומתמודדת עם העומס של הלימודים ללא שלשולים ותופעות אחרות של המחלה!

אז איך עושים את זה?

קודם כל, מכירים בקשר הבל ינותק בין הגוף לנפש. עצם ההכרה בנושא תאפשר לכם התבוננות אחרת על מצבים בחייכם, שעד כה אולי נראו כבלתי מוסברים, מעצבנים, מציקים ומפריעים לחיות. בדקו עם עצמכם: איך מרגיש לכם המשפט "אוף, המחלה הזו הורסת לי את החיים", לעומת המשפט:" בוא נראה מה הגוף שלי/הנפש שלי מנסים להגיד לי". מניסיוני גיליתי שהתחושה הנוצרת היא הרבה יותר רגועה, אווירה של חקר ולימוד, לעומת אווירת מלחמה ומאבק מתיש. ברגע שהתחלתי לשאול את השאלות הללו את עצמי, פתאום הבנתי, בין השאר, שלפעמים הגוף עוצר אותי, מבקש מנוחה והתכנסות, או מודיע לי "אני מפחד", ואז מאפשר לי לבחון טוב יותר את החששות שלי ולעבוד איתן, במקום לנסות להתעלם מהן. כך למדתי שאם לא אאפשר לעצמי לבכות דרך העיניים, גופי יבכה בדרכים אחרות. בהקשר למחלות מעיים ניתן לסכם זאת כך: "אם לא אבכה מהעיניים, אבכה מהמעיים".

אז לפעמים הנפש מדברת דרך הגוף - מה שפרויד היה מכנה "ביטוי טרום מילולי", כלומר שייך לגיל הינקות בו לא יכולנו להביע במילים את מה שמפריע לנו. כיום, כשבגרנו, אנחנו יודעים לבטא במילים את החששות, הפחדים, הכעסים והתסכולים שלנו. אנחנו יודעים להביע את הצורך שלנו באהבה או הבנה...

לדבר את הרגשות (או "לוותר על הפולניות")

באמת יודעים? כולנו? השלב הבא בתהליך הוא באמת לעשות זאת! ולא בפני הזולת - קודם כל בפני עצמנו. לבוא ולהכיר בכך שלפעמים כאבי הבטן והחמרה של מצב גופני כלשהו הוא הצורך שלנו בתשומת לב של ההורים/הילדים שלנו. אנחנו נזקקים לכאב הבטן כי לא יודעים איך לומר זאת אחרת. לא מכירים בזה מול עצמנו. מחשבות כמו "אני חזקה. אני לא זקוקה לאף אחד שירחם עליי. אני מסתדרת בכוחות עצמי", יכולות להיות הביטוי להתעלמות שלנו מהצרכים שלנו. כל אחד זקוק לחום ואהבה, וכולנו נזקקים לפעמים לקבל את זה יותר מהקרובים ביותר. הקושי הוא בלהכיר בכך, בלהודות בצורך שלנו בתשומת לב ואהבה מבלי לראות בזה ביטוי לחולשה!

לכל אחד יש צרכים ורצונות של הגוף ושל הנפש

רובינו מתעלמים מהם רוב הזמן, או מגיבים אליהם בצורה שונה. כך אנו מוצאים את עצמנו שותים קפה במקום לנוח, אוכלים מתוק במקום להירגע, סובלים מכאבי גב במקום לשחרר חלק מהאחריות שהעמסנו על עצמנו, ועד המחלות הקשות, באמצעותם נפשנו זועקת משהו שהפה שלנו לא מסוגל לומר. אני יודעת, הייתי שם...

סובלים ממחלות מעי? לקבלת סדרת הטיפים החינמים לבריאות ואיכות חיים של עדי זוסמן - לחצו כאן.

בואו לקרוא גם בנוסף:

הומאופתיה: התפר בין החומר לרוח
אכילה לילית: הרגל או הפרעת אכילה?
דיאטת ניקוי רעלים: כל מה שצריך לדעת
סוגי צמחי מרפא ואופן השימוש בהם