פיטותרפיה: טיפול בצמחי מרפא

צמח מרפא נענע-מנטה

רקע הסטורי

מסתבר שתרבויות המרוחקות אלפי קילומטר אחת מרעותה, איתרו צמחים דומים, ואף זהים לטיפול באותן המחלות. בכל הארצות העתיקות הצטברו עדויות המתארות מאות צמחי מרפא. במצרים העתיקה, במסופוטמיה (אשור, בבל), בסין, בהודו, בטיבט, ביוון וברומא. ידע רב הצטבר גם אצל האינדיאנים בצפון, מרכז ודרום אמריקה, וכן אצל קבוצות אתניות מגוונות אחרות. בידינו קיימות עדויות לעיסוק בצמחי מרפא ובפילוסופיות שמאחוריהם כבר מלפני 5,000-6,800 שנים. מקורן של העדויות ברפואה ההודית, האשורית, המצרית והסינית.

סין

עדויות מלפני 5,000 שנים מצביעות על כך שהסינים נהגו לשתות תה אפדרה לטיפול במחלות ריאה. במשך אלפי שנים התפתחה בסין רפואת צמחים ענפה שהצליחה לפענח סגולות רפואיות של יותר מ- 5,000 צמחים, שרובם נמצאים בשימוש רפואי גם כיום. שניים שהטביעו את חותמם על הרפואה הסינית היו הקיסר שן-נונג, אבי הרפואה הסינית שחי ופעל לפני 2,500 שנים ובספריו רוכז מידע שהצטבר כ- 2,000 שנים קודם לכן, ולי-שיא-צ'אן שחי ופעל לפני כ- 500 שנים, שריכז מידע רב ערך לגבי התרופות הסיניות. בספרו בן 52 הכרכים ישנו (בין השאר) מידע על יותר מ- 1,000 צמחים.

מצרים העתיקה

מצרים העתיקה תרמה תרומה חשובה לרפואה בכלל, ולרפואת צמחי המרפא בפרט. גווילי פפירוס שגילם תוארך לשנת 1,555 לפנה"ס (פפירוס אברס,(Ebers , מכילים מידע שהצטבר כפי הנראה משך 2,000 שנים לפחות - לפני מועד כתיבת הפפירוס, קרי מלפני 5,500 שנים. מבין הצמחים המוזכרים בפפירוס אברס נמצא את אבטיח הפקועה, בצל הגינה, בת קורנית, חצב מצוי, כסיה, לבונה, מור, נענע, סתוונית, ערער, פרג האופיום, פשתה, קיקיון מצוי, קנביס, שומר, שיכרון ואחרים.

הודו

עדויות מהודו לשימוש בצמחי מרפא מלפני כ- 5,000-6,800 שנים מצויות ברפואות האיור-וודה ("ידע החיים") והסידהא. תורת האיור-וודה נחשבת לעתיקה מכל השיטות, ובשימושה כ- 250 צמחי מרפא. תורת הצ'אראקה, המאוחרת יותר, כוללת כ- 500 צמחי מרפא. מעריכים כי הרפואה ההודית העתיקה השפיעה, והייתה אף המקור, להתפתחות רובן של שאר התרבויות בעולם. הרפואה ההודית, כמו גם הסינית, מייצגת קלסיפיקציה ודיאגנוזה הרבליסטית על בסיס אנרגטי - עקרון התקף עד עצם היום הזה.

אשור

לוחות חרס אשוריים תורגמו ע"י החוקר קמבל תומפסון לספר התרופות המסופוטמי, שבו כ- 250 מיני צמחים - חלקם הוזכרו (ראה לעיל) בפפירוס אברס, ועליהם נוסיף את הבאים: אמיתה גדולה, אניס, כורכום, ערבה, שוש קירח, שיח אברהם מצוי. העדויות האשוריות מתוארכות לתקופה של לפני כ- 6,000 שנים.

תקופת התנ"ך

בתקופת התנ"ך אין כמעט אזכור לשימוש בצמחי מרפא (על פי רוב הם מוזכרים כצמחי בושם, רעל, ירקות מאכל, תבלין). מאידך, התלמוד, ספרות חז"ל, האגדה וההלכה, מכילים ידע רפואי רב בהקשר לצמחי המרפא של ארץ ישראל. גם אצל האוכלוסייה הערבית, הבדואית והדרוזית, וכן אצל קבוצות אתניות נוספות החיות בארץ, קיים ידע רב, העובר מדור לדור על השימוש הרפואי בצמחיית ארץ ישראל.

יוון

השימוש הרפואי בצמחים טבוע בתרבות יוון. הם מוזכרים בשירת הומירוס ומוכרים מהמשחקים האולימפיים (ער אציל וזית אירופי). מן האירועים המפורסמים - התאבדות סוקרטס בעזרת שיקוי מצמח הרוש העקוד. היפוקרטס - אבי הרפואה ומחבר תורת ארבע הליחות, היה הראשון שהשתית את פעולת התרופות הצמחיות על בסיס מדעי לפני כ- 2,400 שנים. בכתביו מוזכרים כ- 300 מינים של צמחי מרפא ובהם גם המרווה הרפואית, הרוזמרין הרפואי, הפיגם, הפרג והוורבנה הרפואית. דיאוסקורידס, מחשובי רופאי יוון העתיקה, פרסם לפני כ- 2,000 שנים את ה- De Materia Medica - אוצר בלום של ידע רפואי הקשור לצמחים (וכן לבעלי חיים ומינרלים). זהו, למעשה, ספר התרופות המערבי המסודר הראשון, ומוזכרים בו מאות צמחים, ובהם גם: אלוורה, קינמון, ציפורן, מור ולבונה. תורתו של דיאוסקורידס שימשה את הרפואה האירופית במשך יותר מ- 1,500 שנים.

רומא

פליני וגאלנוס שחיו ופעלו לפני פחות מ- 2,000 שנים נחשבו לגדולי הרופאים הרומיים. תורתו של גאלנוס שימשה את הרפואה המערבית במשך כ- 1,500 שנים, ועד היום נקראות התרופות הצמחיות המכילות תערובת של חומרים כימיים טבעיים - תרופות גאלניות.

תרבות ערבית

איבן סינא, שחי ופעל לפני כ- 1,000 שנים, היה מחברם של 276 ספרים מדעיים, ובהם "הקאנון של הרפואה" - מפסגות ספרי הרפואה הערביים והעולם הרפואי העתיק, שכלל גם את המטריה מדיקה ההרבליסטית העדכנית לתקופתו. איבן סינא ייצג ידע רפואי שהגיע מיוון, ונטמע בארצות ערב לזרם רפואי יווני ערבי שכונה: Unani Tibb.

הרמב"ם והמסורת הטיבטית

הרמב"ם - פילוסוף, רופא, מדען וגדול הפוסקים ביהדות, חי ופעל במאה ה- 12. משנתו משרתת עד היום את הרפואה הטבעית, וכוללת שימוש נרחב בצמחים. המסורת הטיבטית הושפעה משכנותיה - סין והודו, וכן מהתרבות היוונית, והתאימה עצמה לצרכי התקופה והאזור הספציפיים.

הנצרות

הנצרות בלמה את השימוש בצמחי המרפא מסיבות דתיות, אך למרות זאת גודלו צמחי המרפא במנזרים, ואף שימשו לצרכי פולחן ומרפא במנזרים וגם בכנסיות. צמחים כמו: ער אציל, שבת ריחני, נענה ושום הגינה, שימשו לצרכי חיטוי במגיפות שהשתוללו בימי הביניים. שימוש רב נעשה גם בצמחי משפחת הסולניים - בלדונה, דודא, דטורה ושיכרוןכולם אלקלואידיים, שהשימוש בהם נעשה לצרכים מאגיים - בהיותם מעוררי הזיות, מרדימים ורעילים.

ספרי תרופות חשובים נכתבו ע"י רופאים אנגלים חשובים, כמו: קלפפר, טרנר, ג'אררד ופרקינסון. בספריהם קיים מידע המשלב בין מדע הבוטניקה למדע הרפואה, תוך הסתמכות על הרפואה היוונית העתיקה ועל תורה שבעל פה. במאה ה- 17 החלה להתפשט במערב תורת הפילוסוף דקארט. כאן נעוצים שורשיו של שינוי מעמיק בתפיסת ההרבליזם והרפואה המערביים: גישות הוליסטיות עתיקות, שנשענו על קלסיפיקציה ואבחון אנרגטי, החלו לפנות מקומן לחשיבה קרטזיאנית-מכניסטית-רציונלית, מבית היוצר של דקארט.

שתי רפואות שהתפתחו במפגש שבין הרפואה האינדיאנית והאירופית

הרפואה האקלקטית: שילוב של שימוש בצמחי מרפא שמקור רובם בידע אינדיאני מסורתי, עם ידע מדעירפואי שרווח בצפון אמריקה לפני כ- 150 שנים. הזרם נוסד ע"י ווסטר ביץ', רופא והרבליסט. ממשיכיו הבולטים היו: ד"ר ג'ון קינג, ד"ר ג'ון סקודר והרוקח ד"ר אורי לוייד. הרפואה האקלקטית יצרה באופן עצמאי רפואה הרבליסטית אלטרנטיבית שדמתה להפליא לרפואה האיורוודית והסינית. בשיאם, פעלו בצפון אמריקה 20,000 מטפלים אקלקטים עם בית ספר ועיתונות מקצועית ענפה. ב- 1930, בהוראת משרד הבריאות האמריקאי, נסגר הקולג' המפורסם בסינסינטי, ועימו ירד המסך על הזרם האקלקטי. את מקומו תפסו תרופות סינטטיות וניתוחים - מבשרי הרפואה הטכנולוגית של המאה ה- 20.

הרפואה הפיזיו-מדיקלית: שילוב מרכיבים מהרפואה המסורתית עם ידע מדעי מודרני שרווח במאה ה- 19. נציגיה הבולטים של רפואה זו היו ת'ורסטון וקוק. הם חתרו לשלב רפואה מסורתית עם רפואה מודרנית, ולבסוף נצמדו לרפואה הויטליסטית, הקרובה בתפיסתה לרפואה ההוליסטית של ימינו.

מייצגן של שתי הרפואות הנ"ל וגם מקור ההשראה עבורן היה ההרבליסט ד"ר סמואל ת'ומפסון (1769-1843), "הרופא האינדיאני הלבן", שנחשב כדמות מפתח בפיטותרפיה וכאבי זרם הת'ומפסוניזם. במאה ה- 18 חל שינוי מהותי בחקר צמחי המרפא, כאשר נעשה אז מעבר מגישה מסורתית של שימוש בתרופות המורכבות מכמה צמחים, לכיוון מחקר של צמח בודד - על מנת לבודד את מרכיביו הפעילים. מחקר חשוב ומפורסם בנידון הינו של הרופא האנגלי ויליאם ויתרינג משנת 1785, שבו הצליח לבודד לראשונה מרכיבים פעילים מצמח הדיגיטליס לטיפול במחלות לב.

במאה ה- 19 חלה התפתחות עצומה של הכימיה האורגנית, ועימה התפתחות של תעשיית התרופות הצמחיות. מוצו ובודדו חומרים פעילים מן הצמחים, זיהו את המבנה הכימי שלהם, את דרכי פעולתם, תופעות הלוואי ותגובות הגומלין שלהם, וכן כיצד יש להופכם לתרופות מוגמרות על פי עקרונות של רוקחות מודרנית. כך למשל, ב- 1806 בודד המורפין מפרג האופיום. ב- 1820 הצליחו לבודד תרופה ספציפית נגד  מלריה (כינין), מכמות קטנה של חומר פעיל ומנוקה, שמקורו בקליפת עץ הצ'ינקונה.

כיום, רוב התרופות הקונבנציונליות הינן סינטטיות או מהונדסות ורק מספר קטן בלבד, כ- 100 תרופות, מקורן בצמחי מרפאאו שפותחו על סמך חומרים טבעיים. הידועות שבהן: דיגוקסין, מורפין, כינין, קודאין, פפהברין, קולכיצין, אטרופין, אספירין, פתידין, לומודל. קיימות גם תרופות גאלניות של צמחים, כמו: אופיום, בבונג, ולריאנה, לחך, סנה, פסיפלורה, קיפודנית ועוד. מאות חברות פרמצבטיות בוחנות כיום חומרים טבעיים כמקור לתרופות חדשות. גילויים סנסציוניים מלפני כמה עשרות שנים עוררו אצלן עניין מחודש בצמחי מרפא. הבולטים שביניהם: גילוי הוינקריסטין והוינבלסטין שבודדו מצמח הוינקה לטיפול בסרטני דם/לימפה, האטופוסייד שמקורו בצמח הפודופילום לטיפול במגוון סוגי סרטן, והטקסול שבודד מצמח הטקסוס לטיפול בסרטן השחלה ובסרטנים נוספים.

ברפואה המשלימה צמחי המרפא תופסים מקום של כבוד

ברפואה ההרבליסטית וכן גם בארומתרפיה, הומאופתיה ופרחי באך - משתמשים בתמציות המופקות מכ- 20,000 צמחים. כ- 80% מאוכלוסיית העולם (בעיקר זו המתרכזת בארצות כמו סין והודו), משתמשת באופן כמעט בלעדי בתרופות צמחיות. בעשרות השנים האחרונות גובר השימוש בתמציות צמחים גם במדינות מפותחות במערב וביפן. המדינות המובילות בשימוש ובמחקר מודרני בצמחי מרפא הן גרמניה (מס' 1), ארצות הברית, אנגליה, צרפת, ארצות סקנדינביה ויפן, כמו גם מדינות רבות נוספות (כולל ישראל). מחקרים על צמחי מרפא מתפרסמים בעיתונות הבינלאומית ובמונוגרפים מקצועיים (מונגרף - פורמט מקובל של מחקרים על צמח בודד אחד). עד כה פורסמו מאות מונוגרפים - כולם ע"י מוסדות בינ"ל מוכרים ומוערכים: האיגוד האירופאי - ESCOP, ארגון הבריאות העולמי - WHO, הפרמקופיאה של ארצות הברית, וכן ה- Commission E הגרמני. המחקרים תורמים להבנת מנגנון הפעולה של הצמח השלם וכן של מרכיביו. מחקרים נעשים על חיות מעבדה ועל בני אדם - רובם בשיטת הסמיות הכפולה. השאיפה היא להגיע לרפואת צמחים מבוססת ומנומקת, המסוגלת להסביר את ההשפעות החיוביות, כמו גם השליליות של הצמחים, וכן את מנגנוני פעולתם.

עולם הצמחים מונה כ- 300,000 מינים שונים של צמחים הגדלים על פני כדור הארץ. כל צמח הינו מפעל כימי בזעיר אנפין לחומרי טבע ולפיטוכימיקלים, היכולים לשמש כמקור וכהשראה לייצור תרופות חדשות וחומרי גלם בעלי ערך. עד כה נחקרו רק כ- 30,000 מינים ובודדו וזוהו כמה עשרות אלפי חומרי טבע שמקורם בצמחים. עדיין, רוב המאגר הצמחי הינו בלתי מוכר, ומהווה כר נרחב לפוטנציאל גילוי צמחים ופיטוכימיקלים רפואיים.

מעניין לציין, שלאחרונה שבה ועלתה קרנה של הרפואה המסורתית (בעיקר סינית והודית), ויש ניסיונות לשלב ידע מסורתי עם ידע מודרני, כולל בפיט ותרפיה, כדי למצות הטוב מכל גישה. ברוח זו נמצא קלסיפיקציית צמחי מרפא על פי אנרגית הצמח, טעמו, האברים והמרידיאנים עליהם הוא משפיע, אפיון המטופל בהתאם לתורת ארבע הליחות ושלוש הדושות האיורוודיות. מאידך, קיימת חתירה, בעלת אוריינטציה מערבית ומודרנית בעיקרה, להכרת סגולות הריפוי של הצמחים, זיהוי מרכיביהם הפעילים והבנת מנגנוני פעולתם.

מאת: חיים לין, נטורופת והרבליסט קליני, מוסמך להזנת בעלי חיים. הצצה אל תכני הספר, לקוח מתוך הפרק: "צמחי המרפא באספקלריה היסטורית" (עמ' 3-5).

א-ב של צמחי מרפא - ספר מומלץ להקניית יסודות הטיפול בצמחי מרפא לסטודנט, למטפל ולמתעניינים בתחום: "פיטותרפיה מודרנית ומסורתית - צמחי מרפא לסטודנט, למטפל ולמתעניין", מאת: יניב מורסיאנו וחיים לין, הוצאת מורן, 120 עמודים.

למעוניינים ברכישת הספר שהגיעו דרך האתר תינתן הנחה של 10%. יש לפנות אל חיים לין 03-5340594, 052-4750726 או לחברת "ראן צמחים בע"מ": 03-9102225.

חשוב לקרוא בנוסף:
סוגי צמחי מרפא ואופן השימוש בהם
טיפול שיאצו: כל מה שרציתם לדעת
פרחי באך: סוגי תמציות