עודד מבקר: מסעדת פאשה בתל אביב

המתיחות הרבה בין טורקיה וישראל לא מנעה ממני ללכת למסעדה הטורקית "פאשה", הנמצאת בלב העיר הקולינרית, שקיבלה את התואר "עיר ללא הפסקה". לביקורי במסעדה רציתי שיתלווה אליי מישהו מהמקור, על מנת שיוכל להביע דעתו על המאכלים השונים. לכן, התלווה אליי שלומי, שאימו מטורקיה והוא עצמו מכיר את כל רזי המטבח הטורקי.

עודד מלך עודד מלך, מבקר אוכל, 10.02.2013

שלח לחבר הדפסה תגובות

מנת הלחמג'ון שכל כך נהנינו ממנה

עם הכנסנו למסעדה מיד הרגשנו את האווירה המזרחית של מטבח טורקי אמיתי. אולם גדול מרוצף באריחים בדוגמא בעלת אופי מזרחי ששימשו כעין שטיח למקום. השולחנות היו פזורים סביב וכיסאות לידם, כאשר אמצע האולם שרצפתו מקושטת נשאר גלוי.

התפריט והמנות

כאשר קיבלנו את התפריט לא התלבטנו כלל. כל אחד ידע מיד מה הוא מזמין. שלומי הזמין מנת לחמג'ון ולמנה עיקרית קבב תורכי, אשר שניהם נאפים בטאבון, ונחשבות למנות טורקיות טיפוסיות.

אני החלטתי להזמין למנה הראשונה קציצות כרישה, כדי להיזכר במנה המופלאה מבית אמא, ולמנה עיקרית תבשיל במיה ובשר, המבושל מספר שעות.
לקינוח הזמנו מלבי. לשתייה הסתפקנו בקנקן מים, שכן זוהי ארוחה כבדה מדי לשתייה מסוג אחר.

ההתרשמות

הלחמג'ון הוגש בשני מאפי בצק עגולים, בינוניים, עליהם מרוחים בשר כבש טחון שומני ומתובל, חתיכות קטנות של עגבניות אדומות ועלי פטרוזיליה קצוצים ופזורים מעל. בכל נגיסה הרגשנו את עסיסיות הבשר והקריספיות של הבצק הדק. המנה כלל לא אכזבה. די היה להביט בפניו של שלומי וליהנות מהנאתו.

צלחת קציצות הכרישה הונחה על השולחן ועליה היו כחמש קציצות גדולות, במרכזן פלח לימון ועליו גבעול פטרוזיליה. ניסיתי לקחת קציצה אחת ביד על מנת לאכול, בדיוק כפי שהייתי נוהג לעשות בבית אמא ישר אחרי הטיגון, אך הקציצה הייתה חמה מאוד. חתכתי אותה עם המזלג וכל הכרישה נשפכה החוצה מהצדדים, כי המעטפת הייתה מטוגנת עד כדי היותה שחומה וקריספית. עם כל זאת, הטעם הזכיר לי ממש את הקציצות מהבית. לאחר שהרגעתי את סקרנותי, הוספתי כמה טיפות לימון על השאר, וזה הבליט את טעם הכרישה. אין מה לומר - הן היו טעימות.

הקבב הוכן מבשר כבש והוגש בשפע על צלחת חרס חמה היישר מהטאבון. מתחת לקבב הונחו פלחי תפוחי אדמה והשומן החם מהקבב נטף עליהם ונספג בתוכם. לצד המנה הוגש פלפל ירוק וחריף שהוסיף פיקנטיות, שלמעשה, הייתה חסרה בתיבול הקבב.

תבשיל הבמיה והבשר הוגש בנדיבות בצלחת עמוקה. הבשר, שהיה חתוך לחתיכות גדולות, היה רך מאוד ועסיסי, טבול בשפע של רוטב עגבניות טריות ומתובלות שבושלו יחד עם הבמיה. הבמיה נחשבת לירק עדין במיוחד והטיפול בה מורכב. יש לטגנה לפני הבישול ואכן, לבמיה היה צבע שחום, סימן לטיגונה. יחד עם זאת, היא הייתה רכה מדי, לטעמי, כנראה בשל בישול יתר.

המלבי הוגש מקושט בפסים של רוטב פטל ושבבי פיסטוק רבים. מפאת כשרות המקום, המלבי לא היה חלבי ולכן, לדעתי, טעמו היה שונה. לעומת זאת, סירופ הפטל הוסיף למתיקותו העדינה והתוספות שפוזרו עליו גם הן תרמו לשיפור איכות המנה.
"נו?" שאלתי את שלומי, "אוכל טורקי כמו שאתה מכיר?" הוא הביט בי, חייך ואמר: "הם יודעים לבשל. היה טעים. כמעט כמו בבית."