איך הופכים הרגלי צריכה לאידיאולוגיה?

תעשו לעצמכם טובה ותימנעו מג'אנק פוד

למה קשה לבחור לאכול כל הזמן בריא ומאוזן?

יש המון סיבות לכך, אציג את העיקריות: הפן של ההרגל והתרבות והפן הרגשי. מבחינת התרבות, כיוון שהקצב שהתרבות המערבית מכתיבה הוא גבוה. עבודה רוב היום, חזרה הביתה לילדים (למי שיש) ולישון. כיוון שערך הכסף יורד והעוני עולה, אנשים רבים מעוניינים בפתרונות קלים, מהירים וזולים. קשה לאדם הממוצע שעובד שעות רבות להתמסר לספורט, בישולים, נסיעה לקניות של אוכל מזין וכדומה. רבים נכנעים ל'דרך הקלה", עוצרים וקונים take away של ג'אנק פוד כלשהו, מכינים דברים קנויים ומעובדים בבית שצריך רק לשים במיקרוגל, לוקחים כדורים וקפה אם עייפים וכדי להעביר מהר מחלה/כאב ראש ובעיקר לא משקיעים את הזמן והחשיבות שמצריך שינוי אורח חיים ושימורו. זה מה שמשאיר אותם שוב בבלוף אינסופי של אכילה לא בריאה, רעב (כי הגוף לא קיבל ערך תזונתי אלא רק ערך קלורי), עלייה במשקל וירידה ברמת איכות החיים והבריאות. יש את העניין הכלכלי - במסעדה סלט עולה כ- 50 ש"ח, בעוד שווארמה בפיתה עם צ'יפס עולה כ- 20 ש"ח, כמו גם שהיום הירקות יקרים והאוכל הג'אנק הוא זול ומסובסד. שיקולי מחיר ונוחות הם שיקול שנכנס ללא מעט מההחלטות שלנו.

כמו כן, עניין תרבותי נוסף הוא לחץ חברתי. ללכת למסעדה ולהביא אתכם אוכל? לשבת עם חברים כשכולם מזמינים פיצה ולהזמין אנטיפסטי? ללכת לחתונה שבע כי לא בא לך לאכול באמצע הלילה? לצאת עם חברים לפאב ולא לשתות? להזמין אורחים ולא להציע עוגה אלא פשטידה וירקות? להישאר רעב שעה שעתיים כי כל מה שאתה מוצא מסביב זה בורקסים ושווארמה? קל לרבים מאיתנו לוותר, להישאב לתוך אינרציית ההרגל, הנוחות, השייכות - של המסה הקריטית מסביב.

והפן הרגשי, שההרגלים האלה עונים בצורה פיקטיבית על צרכים עמוקים שלנו כבני אדם ומהווים מנגנון בריחה והגנה. אנשים עובדים קשה כל היום, כל היום מחזיקים את עצמם, נמצאים בסטרס, מגיעים הביתה וכל מה שרוצים זה לנוח. הם עייפים ויחד עם זאת גם רוצים להמשיך לתפקד כי הם לא רוצים רק "עבודה ולישון". אז אוכלים בשביל להתעורר, בשביל לפצות על היום הקשה, בשביל להרגיע את המתי, בשביל למלא ריקנות שנוצרה - ריקנות של חוסר הגשמה, של חוסר מיצוי החיים, של שמחה נמוכה.

איך מצליחים לשמר הרגל בקלות?

יש אנשים כאלה! אני קוראת להם אנשי הדגל - אידיאולוגים. לאידיאולוגים ממש קל. קחו למשל את הדתיים. הדתיים צמים בקלות את יום כיפור. הם מפרידים בקלות בין בשר לחלב ויחכו עם הקפה של אחר הצהריים או יאכלו בכוונה ארוחה חלבית או פרווה על מנת לאפשר את הקפה. זה נעשה ללא מאבק, לאורך שנים, בכלל ללא התנגדות של המיינד. קבוצה אידיאולוגית נוספת הם הטבעונים. טבעוני שמגיע לטבעונות ממקום אידיאולוגי, אחרי זמן הסתגלות. אינו נמצא במאבק מתמיד מול מוצרי בשר, חלב ו/או ביצים. גם אם אין הקפדה של 100% עדיין הקלות והמסגרת בה ההרגלים נשמרים היא אדוקה ופשוטה, ולרוב ימשיך ויהיה טבעוני אלא אם כן יש בורות (פחד שזה לא בריא).

איך זה קורה? איך משתיקים את המיינד?

איך הופכים לאידאולוגים של תזונה ומחליטים לדבוק בדרך מסוימת ללא הפרעות והסחות דעת? איך מפסיקים לבחון את הדרך שוב ושוב ולא להתפתה? איך רגשי הנחיתות והקורבנות שאנו לא אוכלים משהו אפילו לא עולים אלא דווקא אנחנו מרגישים גאווה ושמחה? איך עוקפים את ההתגברות על היצר, ללא מאבק, כי היצר כבר פשוט במקום אחר. הוא לא קיים במימד של הפיתוי.

הסיפור האישי שלי

תהליך הטבעונות שלי לקח כ- 4 שנים. זה התחיל מסרט שנקרא HOME, סרט מקסים על היופי של הטבע. מסופר שם שאחת הדרכים היעילות ביותר להרוס את הטבע היא לצרוך מוצרים מהחי. עוד באותו ערב, ללא איזה החלטה דרמטית, צמצמתי את מוצרי החלב שאכלתי, הורדתי את הבשר וקצת גם הורדתי מכמות הביצים. בהמשך הדרך, התווסף ידע נוסף וחשוב על ההתנהלות הכלכלית בעולם. הבנתי שלכסף ולכל שקל שאני מוציאה יש המון כוח. אני צרכנית, ולצרכנות שלי יש השפעה. הבנתי גם שהתעשייה הזו שמייצרת מוצרים מהחי היא אחת התעשיות החזקות בעולם והיא שולטת על הממשלות, היא שולטת על הידע ש"מאכילים" בו את עולם המדע, התזונה, הרפואה והספורט. היא מממנת את המחקרים והיא מספרת לנו סיפורים. היא זו שהופכת את האוכל הלא בריא לזול ואת הבריא יותר (ירקות ופירות) ליקר יותר ונדיר יותר, ואפילו על זה היא שולטת באמצעות הנדסה גנטית. אז אם אני רוצה להשפיע לטובה בעולם, לכל הפחות שאני יכולה לעשות, זה לא לתמוך בתעשייה הזו. כך ללא מאמץ מצידי, הלכו ונכחדו עוד מספר מוצרים מהחי מתפריטי. אבל מדי פעם עוד הייתי מתגרה, הריח היה עושה לי חשק. הייתי יכולה לקחת ביס מצלחת של חבר.

כנסו בנוסף:
מתכונים טבעוניים
תחליפי חלב: לצרוך סידן בלי חלב
ברוכים הבאים לעולם הטבעונות

ואז נפתחתי לעולם ידע נוסף. נפתחתי לחמלה. ידעתי שחיות מומתות. חשבתי שזו המתת חסד ועושים להן את הסבל הקל ביותר האפשרי לצורך ההריגה, והייתי משוכנעת שזה הכרחי. כלומר, צורך טבעי לאכול בשר, ולכן מתבקש שהחיה תמות והשאלה ה"יחידה" שיש לשאול - "באיזו דרך". כל מה שקורה לפני שהעוף/גבינה/בשר/ביצה הגיע אליי לצלחת היה נשגב מבינתי, ולא עצרתי להטריד את עצמי מה קורה שם. לא תיארתי לעצמי איזו תעשייה משומנת ואכזרית עומדת מאחורי מה שאני אוכלת. כשראיתי את התמונות שתמיד נמנעתי לראות (מתוך מחשבה שזה מיותר או שאני כבר יודעת ובשביל מה להכאיב לעצמי), גם החשק לביסים וההתגרות מהריח ירדה באופן מאוד משמעותי. ככל שאני נפתחת לעולם ידע נוסף בהקשר הזה, כמו למשל החשיבות הבריאותית של האכילה מן הצומח, נזקים של חלבון מהחי והמיתוס סביב ה"חלבון המלא" - נהיה לי יותר ויותר קל לשחרר ולבחור מה שנכון לי. דבר נוסף שחשוב להוסיף זה שאף אחד לא לחץ עליי, אף אחד לא התאכזב ממני אם כן אכלתי פתאום בשר, זו היתה בחירה שלי לבד. אף אחד לא בחן אותי וגם אני לא. הייתי ממש טובה לעצמי בכל התהליך הזה והוא ממש קרה מעצמו בצורה טבעית ללא מאמץ. נתתי לעצמי לגיטימציה "לחטוא", ואם יצא שאכלתי חתיכת בשר בחתונה, לא עשיתי מזה סיפור גדול. אח"כ היה לי קל לשוב להימנע ולהזכיר לעצמי שאני היא זו שלא רוצה. כמו כן, הסיבה שבעצם בחרתי בדרך חיים זו היא טובה לכלל ולא טובה רק לעצמי, שזו בעיניי נקודה חשובה מאוד ואחזור אליה בהמשך.

האם ניתן לפתח משהו שדומה לאידיאולוגיה מאחורי אורח חיים בריא? מאחורי הימנעות מג'אנק פוד ואוכל מעובד?

עם מלח בכמות מינימלית, עם ירקות ופירות לרוב אורגנים, עם אוכל מבושל של בית, בלי הרבה לאכול בחוץ, יותר פעילות גופנית על כל צורותיה, חיפוש אחרי שקט נפשי ורגיעה, בצמצום מרבי של שומנים מוקשים/רווים, לאכול לאט, לאכול במידה, להקשיב לגוף. כשאדם רוצה רק למען עצמו לצום ואין לו ממש בסיס של אמונה ומחשבות של התלבטות מציפות את מוחו, סיכוי גדול שישבור את הצום, ישבור את "הדיאטה" ולא ימשיך לקיים את מה שהבטיח לעצמו, כי יש גם רווח מאכילה לא בריאה: בין היתר הנאה רגעית ממה שהטריד אותנו.

הפיכת הבריאות לאידיאולוגיה של אחדות

בשביל שנצליח להפוך את זה לאידיאולוגיה, נשאל מה זה נותן לנו בכלל לאכול בריא? בשביל מי ובשביל מה אנחנו בוחרים לאכול ככה או אחרת? האם האכילה שלי משפיעה רק עליי או גם על אחרים? האם בעצם האכילה שלי אני יכולה לתמוך באנושות? לדעתי כן. אני מאמינה שאנחנו מחוברים. אנחנו נמצאים באחדות אנרגתית, תודעתית. אנחנו משפיעים ומושפעים כל הזמן. מה שקורה לי לא נוגע רק לי, אלא נוגע גם לאחרים בכל הרמות של ההוויה. לכן, אומרים שמסה קריטית של אנשים יכולים להשפיע על כמות גדולה הרבה יותר, שאהבה חזקה מפחד, שפחד מדבק גם אהבה מדבקת, שמחה מדבקת. יש את אפקט הפרפר, שמשק כנפיים במקום אחד בעולם יוצר סדרה של השפעות מסוימות שמגיע גם לצד השני של העולם. הכל משפיע.

אז איך האכילה שלנו עוזרת לאנושות? איך האכילה שלנו תורמת לאחרים?

אני מאמינה שכשטוב לי אני מביאה יותר שפע של שמחה, אור, יצירתיות החוצה, אני יותר אתעניין באחרים ויותר אחייך. כשאני אוכלת בריא והגוף שלי בריא - אני ארגיש טוב יותר ואקרין טוב. נכון שיהיו רגעים קטנים וקצרים בהם אתאפק, בהם אהיה שונה מהכלל ולא אטעם מהעוגה, שבהם יהיה לי קצת מאתגר, אבל הרוב המוחלט של הזמן אהיה הרבה הרבה יותר מרוצה. בנוסף, כשאחרים רואים שאנו יכולים, הם מאמינים שגם הם יכולים, אנו מהווה השראה. כשאחרים רואים שסירבנו לאיזה פיתוי מתעוררת בהם גם השאלה "אולי גם לי זה מיותר?". כשאחרים רואים שטוב לנו, הם רוצים שגם להם יהיה טוב.

ברמה האנרגטית זה גם משפיע. ידוע שאנרגיה עוברת ויש תדרים, והתדר שלי יוצא מגבולות הגוף ונכנס לאיזה תדר של היקום, כמו באפקט הפרפר. יש לזה המון כוח גם אם זה נראה לנו קטן. מה שאנחנו עושים בדלת סגורה בבית משפיע. מעבר לזה, כשאנו בוחרים לא לצרוך אוכל מעובד, תעשייתי קנוי, אנו מעודדים צרכנות אחרת. אנו מעודדים שמסעדות ובתי קפה יאפשרו נגישות לאוכל בריא ולא רק רווי שומן וטעים. אנו מעודדים מפגשים חברתיים שיסובו סביב פירות, ירקות ובישולים בריאים. כולם יוצאים נשכרים. אנו מנהיגים של טוב. אנשים רוצים את זה אבל הלחץ החברתי, ההרגל של קינוח אחרי ארוחה, החוק הלא כתוב שמארח צריך שיהיה לו בבית לפחות 2 עוגות...? אולי אפשר להציע גם משהו פשוט ובריא יותר?! ננהג לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". אם אנו היינו מעדיפים לצאת מאירוח עם תחושה נעימה ובריאה ולא מפוצצים בג'אנק - זה מה שנאפשר לאנשים שבאים אלינו.

באנו לפה לאהוב, להבין שלמרות הנפרדות הנראית לעין כולנו בעצם אחד. באנו להגשים את עצמנו ולתת את המתנות שלנו פה, שזה פשוט להיות מאושרים ולעשות מה שעושה לנו טוב. כשאני עושה את זה אני עוזרת לאחרים גם לעשות את זה, ואם זה כך זה עבורי עליי לשאול איזה אורח חיים יכול לתמוך בזה? ואז אני דובקת באורח חיים שתומך בתפיסה רחבה, שתומך בעזרה לזולת, שתומך בזה שאני חלוצה פורצת דרך עם עוד אנשים כמוני. צריך לחשוב על זה כעל מסע לחיים. לא לשבת לעצמנו על הוריד ולחכות לתוצאה עם סטופר. הדרך היא החשובה והדרך אינה נמדדת בזמן, כמו שלא קבעתי לעצמי שאני טבעונית מחר. הבנתי שזה מה שאני רוצה להיות וזה לכל החיים, ולכן לא צריך להיות קיצוניים. מותר לטעות, מותר להתבלבל בדרך. רצוי להיות בחמלה ובסבלנות לעצמנו. לשחרר רגשות אשם ואכזבה, לדעת שיצאנו לדרך כי אנחנו רוצים וכי זה עבורנו, כי אנחנו בחרנו, כי המתנות בדרך משמעותיות ונעימות. נעימה לנו בטן שטוחה, נעים כשהבטן ללא בעיות עיכול, נעים כשבדיקות הדם תקינות, נעים להיות קלילים, נעים להיות פחות עייפים... נעים וזה מה שצריך לעניין אותנו, הכאן והעכשיו, וההבנה שזה למען משהו גדול ממני.

הכותבת היא גאיה פינקל, מטפלת ומלוות צמיחה ותזונאית קלינית הוליסטית. אל האתר של גאיה: www.gdiet.co.il